המְחִילָה אל המְחִילָה ארוּכָּה
כְּאוֹרךְ חֲיי עד כּׁה. דממה
חשוּכָה, ובה אתה ואני, אבא,
חרף מוֹתךָ חי על גחוֹנְךָ, זוֹחֵל
בי כְּחָיה פְּצוּעה וּמִתְחנֵן
שאשחרר, שאשתחרר
מעוולותיךָ כי לא יכולתָּ
אחרת, לא ידעת להיות
אבא אחר משידעתי אותך
כל חיי עד כה. ושילמתָּ.
ושילמתי. והאוֹר בִּקְצֵה
המחילה הוא השמחה
על היותנו אבא ובת
בזרועות החמלה שאיחרוּ
לעטוף אותך ואותי
שבלעדיךָ.
היי ענת. שיר מרגש…
אני חושבת שטוב להתעטף במחילה ובחמלה, גם אם באיחור וגם אם ב"תפילת" יחיד…
יש מעגלים שסגירתם אולי איננה הדוקה, אבל פחות מכאיבה…
לא נעים להודות כי יש משוררים שמדווחים על חודשי עבודה על שיר. השיר הזה נכתב אתמול לאחר שצפיתי בתוכנית מרגשת ומרתקת בערוץ השני על חוויית המחילה של אנשים שהיקר להם מכול נלקח מהם בנסיבות שאין טראגיות מהן. הכעס הוא כנראה באמת משבית את חיי הכועס והלא מוחל – זה קודם כול. האמת עדיין אין לי מושג איך באמת או למה כעס מוצדק על פגיעה איומה חוזר אל הכועס כבומרנג ממית. אולי זה פשוט נורא ככלות הכול. קוראים לזה אנרגיה שלילית.
מסכימה צנח לו זלזל הביאליקי נכתב במהלך נסיעה קצרה ברכבת
ואהבתי את זרועות החמלה הנשלחות משירך
אולי ביום מן הימים אמצא לנכון לערוך את השיר, אך החלטתי בעת הזאת פשוט לשחרר – ולהשתחרר… וכל שעה ורגע יפים לכך, וללא מעצורים!
בעת האחרונה מסתבר של רק אני עפה אלא גם חלק מהתגובות המשוגרות אלי. אחת מהן של ריקי דסקל, שנחתה אצלי בשידור חוזר במייל.
הכותרת:
מחול לי ואמחל לך ויחד נצא במחול.
(בדיוק כך, ריקי…)
ענת יקרה
לקראת הימים הנוראים קשרת כל כך יפה מילה אחת עם משמעויות
שלכאורה נראות שונות לגמרי :
כדי להגיע למקום של מחילה צריך לזחול דרך מחילות חשוכות ומפחידות
אין לנו ברירה אלא למחול לאבינו שבשמיים ובארץ
שתהיה לנו שנת מחילות מתוקה
שלום ענת
השיר כתוב יפה והאמת בו מצמררת!
תודה דוד. האמת נותרה בעינה, והשיר נערך בינתיים למען ספרי הבא.
איני סבורה שכל דבר ניתן למחילה, או צריך להימחל, במיוחד כשמדובר בהורה. שהרי מעצם מקומו הוא צריך להגן על ילדו, לא כל שכן לא לפגוע בו…
הרבה שנים הרגשתי בדיוק אבל בדיוק ככה. והרגש נעשה קשה ומעיק שבעתיים כי מטיפים לנו לדעת למחול וכי במות קדושים. האמת היא שהמחילה היא עניין מאוד מאוד מורכב וטעון במיוחד כאשר מי שלו אנחנו אמורים למחול בכלל לא ביקש מאיתנו שנמחל לו. ואז הבנתי שכל עוד אינני "מוחלת" אני תקועה. כלומר, נענשת פעם נוספת – אלא שהפעם על ידי עצמי. וכן, הכעס הנוראי או כל רגש שלילי אחר חוזר כבומרנג, כאנרגיה שלילית. אז ככה – למתים יותר קל למחול, כי הם כבר לא כאן להמשיך ולפגוע ואפילו אינם כשירים להביע חרטה. הבעיה נותרה מול אלה שחיים ושלהם צריך למחול אפילו בלי שיידעו על כך – כלומר בינינו לבין עצמנו. אז מחוץ לשיר מצאתי לכך פתרון קיומי לא רע: פשוט להשכיח, לקבור בתוכנו תשע אמות את הרע ולמשוך את עצמנו הלאה והלאה.
אני מצדיע למילותייך ענת יקרה
אני שמח שמצאת את הפתרון הקיומי הנכון
מרגש מאוד מאוד.
גם המוות לא מביא מחילה, רק החמלה מביאה. ועד אז זה מטביע, חונק ולא מאפשר לנשום או לעוף.